עוד מעט תסתיים תקופת השבתון שלי בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ברקלי.
קשה לסכם חודשים כאלה בכמה שורות. היו בהם מחקר וכתיבה, כנסים והרצאות, פגישות מקצועיות, שיחות ארוכות במסדרונות, בספרייה, בבתי קפה, ובין בנייני הקמפוס היפים מכדי להישאר רק תפאורה.
אבל בסופו של דבר, כמו שקורה לא פעם, לא רק הרעיונות הם שנשארים.
נשארים האנשים.
חוקרות וחוקרים, סטודנטיות וסטודנטים, עמיתות ועמיתים, וגם חברות וחברים חדשים – אנשים שהזכירו לי שמחשבה אקדמית טובה אינה מוכרחה להיוולד בבדידות. לעיתים היא נוצרת דווקא מתוך שיחה, הקשבה, מחלוקת נדיבה, ומפגש בין שפות, עולמות, זיכרונות וחלומות.
באתי לברקלי כדי לחשוב, לכתוב ולהתקדם במחקר. אני יוצא ממנה עם רעיונות שהתחדדו, שאלות חדשות שנולדו, דפים שנכתבו, ואופקים שנפתחו לכיוונים שלהם לא צפיתי.
ובעיקר – אני יוצא עם תודה עמוקה על אנשים שפגשתי, ועל קשרים שאני יודע שלא יסתיימו כאן.
יש מקומות שאתה רק מבקר בהם. ויש מקומות שנשארים בך גם אחרי הביקור.
ברקלי, מבחינתי, שייכת לסוג השני.
