היום חיכה לי בתיבת הדואר בברקלי מכתב.
לא מייל.
לא הודעת ואטסאפ.
לא אימוג׳י של לב שנשלח במהירות בין שיעורים או פגישות וזום.
מכתב אמיתי. בכתב יד.
מיעל שלי.
מכתב שעשה את כל הדרך מישראל לקליפורניה, עבר יבשות, ימים, שדות תעופה ומרכזי מיון – עד שנחת כאן, בתיבת הדואר הקטנה שלי בברקלי.
בתקופת השבתון הזאת יש לי שותפה שקטה: הבדידות.
נכון, אני מכיר אנשים חדשים.
אני יושב בבתי קפה, משתתף בכנסים, כותב, נפגש, מדבר, מקיים שיחות זום, מרצה, חושב, מתקדם.
מבחוץ הכול מלא תנועה.
אבל בתוך התנועה הזאת יש גם שקט.
ובתוך השקט הזה – יש געגוע.
געגוע לבית.
לשפה שנאמרת בלי מאמץ.
לרעש של ילדים בסלון.
לשגרה הקטנה שאף פעם לא מעריכים מספיק כשהיא שם.
ואז מגיע מכתב כזה.
כמה מילים בכתב יד של ילדה, על נייר, שמחזיקות בתוכן עולם שלם.
פתאום המרחק מתקצר.
פתאום ברקלי וישראל נמצאות לרגע באותו חדר.
פתאום הבדידות זזה קצת הצידה, מפנה מקום לאהבה פשוטה, נקייה, מדויקת.
יש דברים שכל הטכנולוגיה בעולם לא יודעת לעשות.
מכתב בכתב יד מילדה לאבא שלה – הוא אחד מהם.
